<h1>ראבי"ה סימן תתקס"ו</h1>
<h2>דף לב:</h2>
נראה בעיני דלר' יהודה בן בתירא מדאורייתא תקרובת ע"ז מטמאה באהל ולאו אסמכתא היא, לכן מקיש לה למת לחומרא ולא לקולא. דמאן דסבירא ליה דטומאת ע"ז דרבנן מקיש לה לקולא ולא לחומרא, כדאמרינן בפרק א"ר עקיבא [פ"ג ע"ב]. וכן שיטת ר"ת דלר' יהודה בן בתירא אפי' תקרובת שאינו כעין פנים מטמא מדאורייתא. וההיא דפ"ק דשחיטת חולין [י"ג ע"ב] פי' במקום אחר. ויש להקשות מדתניא בתוספתא בשלהי מסכת זבים [פ"ה ה"ה] הנכנס לבית ע"ז טמא, ספסליות וקתדראות שהכניס רובן לבית ע"ז טמאים. ומשמע דכר' יהודה בן בתירא אתיא הא דטמא, משום דאי איפשר דליכא תקרובת. ואי טמא מדאורייתא למה לי ראשו ורובו, אפילו מיעוטי נמי. ובירושלמי פרק א"ר עקיבא [ה"א] ובירושלמי פרק כל הצלמים [ה"ו] גרסי' ר' זעירא בש"ר יוסי, ר' יצחק בר נחמני בש"ר יוחנן, ויצמדו (ישראל) לבעל פעור וגו', מה מת מטמא בכזית אף ע"ז מטמאה בכזית. אי מה מת משיכניס ראשי אצבעות אף ע"ז כן, אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע, מה בית המנוגע משיכניס ראשו ורובו אף ע"ז כן. א"ר חנינא, זאת אומרת שאין טומאה מחוורתא. פי', מן התורה. דלא כן מקיש לקולא ואינו מקיש לחומרא. והיינו כדמסקינן בגמ' דידן [שבת שם] דטומאת ע"ז דרבנן ולהכי מקשינן לקולא. ומה מקיים ר' עקיבא, צא תאמר לו, מכאן שאין אומרים לו לאדם צא שיכניס ראשו ורובו. ותו, דגרסינן בירושלמי דע"ז [שם הי"א] אמתני' דלא ישב בצילה דמוקמי' [שם מ"ח ע"ב] כר' יהודה בן בתירא, מפני מה צילתה אסור מפני שהוא אסור בהנייה. הרי הקבר אסור וצילו מותר. הרי ההיכל אסור ורבן יוחנן היה דורש בצילו. הרי לית טעמא מפני שאסור בהנאה. ר' בון בש"ר דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורתא. פי', זבחי מתים, דלא כן אילו קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. פי', בתמיה. ותו (קמ"ל) [ק"ל] מדתני' בשלהי פ' נגמר הדין [מ"ז ע"ב], נמצא אומר, ג' קברות וכו'. עד, קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו. פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה. הא לא פינהו טמא אע"ג דמזיק. ותנן בסוף פרק לא יחפור [כ"ז ע"ב], כל אילן קוצין כנגד המשקולת מפני הטומאה. ואוקימנא בגמ', מפני טומאת אהל, והתם איכא היזק לרבים. וכן משמע גבי שני שבילין אחד טמא וכו' [פסחים י' ע"א], ופר"ש דכשעובר דרך שניהם טמא, דמונח המת לרחבו של דרך ופסקיה לאורחיה כי שלדא, דאי איפשר לילך אם לא ילך על גבי המת, ואין היזק גדול מזה וגזילה, וחייב קרבן אם נכנס לעזרה, כדאיתא בפ"ב דשבועות [י"ט ע"א] וכל זה יש להקשות על פר"ת.
ונ"ל לפי שיטת ר"ת לפרש, דהיכא דאיכא תקרובת ע"ז ברור וידוע לפנינו מטמא באהל מדאורייתא לר' יהודה בן בתירא. וה"פ, אם עבר טמא, אע"פ שאין כאן תקרובת לפנינו. מאי טעמא, הלא אין כאן בפנינו תקרובת, ואפילו בטומאת מת דכיון שאינה איך מטמא. ומשני, [אי] איפשר דליכא תקרובת, שלא היה כאן טומאת [ע"ז], והרי הוחזק הטומאה, וכיון שלא בדק בעוברו טמא. כדאמרינן במסכת נדה בפ' האשה שהיתה [ס"א ע"א], ר' מאיר אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאה וכו'. (ואע"פ) [ואפילו] רבנן מודו דבעי[נן] (כדי) [בודק] עד שמגיע לסלע ולבתולה. והכי נמי אמרי' בפרק הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב]. תו, דגם בתקרובת יש לחוש שמא נטמן בעפר ואי איפשר בלא בדיקה. ומני, ר' יהודה בן בתירא, דלדידיה כל תקרובת טומאה דאורייתא, הלכך מספיקא טמא. וכי גוזלת את הרבים לא החמירו בספק זה אע"פ שהיא ספיקא דאורייתא ונעשה כטומאה דרב[נן]. והיינו דקאמר בירושלמי, שאינה מחוורת. פי', אינה ברורה, כמו, לא חוריתו, לא צהריתו, בפרק קמא דקידושין בהלכה דכלאי זרעים [ל"ט ע"א], והרי היא כאלו מדרבנן. אבל לרבנן דפליגי אדר' יהודה בן בתירא איכא כמה ספיקי. שאפי' היה שם תקרובת, שמא תקרובת שאינו כעין פנים הוא. ואם תימצי לומר כעין פנים, שמא ניטל משם. דלפר"ת מודו רבנן בכעין פנים. ותו, שמא שלא כנגד הענף שוכב הטומאה ואין כאן אהל. ואפי' לר' יהודה בן בתירא היה נראה לי שיש ספק ספיקא, אלא דעדיפא לאוקמי כר' יהודה בן בתירא דאיהו מחמיר טפי, ואי איכא לאוקמי מתני' דטמא כר' יהודה בן בתירא איכא לאוקמי, דאיהו מחמיר בכל תקרובת לטמא באהל, ומשום חומר דע"ז איכא למימר שמחמיר אפי' בספק, כיון שכל תקרובת דאורייתא, וגבי גוזלת לא החמירו. ומצינו במסכת טהרות [פ"ו מ"ד] כל שאתה יכול לרבות ספיקא וספיקי ספיקות ברה"י טמא. ותנן [שם מ"ה], הנכנס לבקעה וכו'. ויש שדוחין להך דטהרות, דלאו משום ספק ספיקא הוא, ובזה לא אאריך. ומה שאמר ר' שמעון לקוץ כנגד המשקלות, משום שמא יעבור ויאהיל ותמצא הטומאה שם כשעבר ולא הרגיש בעוברו, הילכך אפי' גוזלת טמא, שהרי הטומאה בפנינו, כדאמרינן גבי קבר המזיק. וההיא דזבין נמי אין הטומאה בפנינו, ומיהו הקילו בטומאה אפי' אינה גוזלת, וכדרבנן אתיא. והיינו פי' דירושלמי דאינה מחוורתא, ומקיש לקולא ולא לחומרא, ורוב תקרובת אינו כעין פנים, ובעינן ראשו ורובו. אבל, אם עבר טמא, דאוקי' כר' יהודה בן בתירא, אפי' לראש אצבעו, דספיקא דאוריתא. תדע, דקתני לה סתמא. ואפי' לההוא לישנא שפיר' שספק ספיקא הוא, לר' יהודה החמירו בכל צדדין וטמא אפי' במיעוטו. והא דגרסי' בפ' אין מעמידין [ל' ע"ב] א"ר יוחנן ג' יינות הן, ובירושלמי [ה"ג] קאמר להפך אין תימה. דבטובא דוכתא פליג אגמרא דידן, וגם יש מקומות שמשובש על ידי הסופרים.
<h2>דף מח:</h2>
נראה בעיני דלר' יהודה בן בתירא מדאורייתא תקרובת ע"ז מטמאה באהל ולאו אסמכתא היא, לכן מקיש לה למת לחומרא ולא לקולא. דמאן דסבירא ליה דטומאת ע"ז דרבנן מקיש לה לקולא ולא לחומרא, כדאמרינן בפרק א"ר עקיבא [פ"ג ע"ב]. וכן שיטת ר"ת דלר' יהודה בן בתירא אפי' תקרובת שאינו כעין פנים מטמא מדאורייתא. וההיא דפ"ק דשחיטת חולין [י"ג ע"ב] פי' במקום אחר. ויש להקשות מדתניא בתוספתא בשלהי מסכת זבים [פ"ה ה"ה] הנכנס לבית ע"ז טמא, ספסליות וקתדראות שהכניס רובן לבית ע"ז טמאים. ומשמע דכר' יהודה בן בתירא אתיא הא דטמא, משום דאי איפשר דליכא תקרובת. ואי טמא מדאורייתא למה לי ראשו ורובו, אפילו מיעוטי נמי. ובירושלמי פרק א"ר עקיבא [ה"א] ובירושלמי פרק כל הצלמים [ה"ו] גרסי' ר' זעירא בש"ר יוסי, ר' יצחק בר נחמני בש"ר יוחנן, ויצמדו (ישראל) לבעל פעור וגו', מה מת מטמא בכזית אף ע"ז מטמאה בכזית. אי מה מת משיכניס ראשי אצבעות אף ע"ז כן, אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע, מה בית המנוגע משיכניס ראשו ורובו אף ע"ז כן. א"ר חנינא, זאת אומרת שאין טומאה מחוורתא. פי', מן התורה. דלא כן מקיש לקולא ואינו מקיש לחומרא. והיינו כדמסקינן בגמ' דידן [שבת שם] דטומאת ע"ז דרבנן ולהכי מקשינן לקולא. ומה מקיים ר' עקיבא, צא תאמר לו, מכאן שאין אומרים לו לאדם צא שיכניס ראשו ורובו. ותו, דגרסינן בירושלמי דע"ז [שם הי"א] אמתני' דלא ישב בצילה דמוקמי' [שם מ"ח ע"ב] כר' יהודה בן בתירא, מפני מה צילתה אסור מפני שהוא אסור בהנייה. הרי הקבר אסור וצילו מותר. הרי ההיכל אסור ורבן יוחנן היה דורש בצילו. הרי לית טעמא מפני שאסור בהנאה. ר' בון בש"ר דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורתא. פי', זבחי מתים, דלא כן אילו קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. פי', בתמיה. ותו (קמ"ל) [ק"ל] מדתני' בשלהי פ' נגמר הדין [מ"ז ע"ב], נמצא אומר, ג' קברות וכו'. עד, קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו. פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה. הא לא פינהו טמא אע"ג דמזיק. ותנן בסוף פרק לא יחפור [כ"ז ע"ב], כל אילן קוצין כנגד המשקולת מפני הטומאה. ואוקימנא בגמ', מפני טומאת אהל, והתם איכא היזק לרבים. וכן משמע גבי שני שבילין אחד טמא וכו' [פסחים י' ע"א], ופר"ש דכשעובר דרך שניהם טמא, דמונח המת לרחבו של דרך ופסקיה לאורחיה כי שלדא, דאי איפשר לילך אם לא ילך על גבי המת, ואין היזק גדול מזה וגזילה, וחייב קרבן אם נכנס לעזרה, כדאיתא בפ"ב דשבועות [י"ט ע"א] וכל זה יש להקשות על פר"ת.
ונ"ל לפי שיטת ר"ת לפרש, דהיכא דאיכא תקרובת ע"ז ברור וידוע לפנינו מטמא באהל מדאורייתא לר' יהודה בן בתירא. וה"פ, אם עבר טמא, אע"פ שאין כאן תקרובת לפנינו. מאי טעמא, הלא אין כאן בפנינו תקרובת, ואפילו בטומאת מת דכיון שאינה איך מטמא. ומשני, [אי] איפשר דליכא תקרובת, שלא היה כאן טומאת [ע"ז], והרי הוחזק הטומאה, וכיון שלא בדק בעוברו טמא. כדאמרינן במסכת נדה בפ' האשה שהיתה [ס"א ע"א], ר' מאיר אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאה וכו'. (ואע"פ) [ואפילו] רבנן מודו דבעי[נן] (כדי) [בודק] עד שמגיע לסלע ולבתולה. והכי נמי אמרי' בפרק הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב]. תו, דגם בתקרובת יש לחוש שמא נטמן בעפר ואי איפשר בלא בדיקה. ומני, ר' יהודה בן בתירא, דלדידיה כל תקרובת טומאה דאורייתא, הלכך מספיקא טמא. וכי גוזלת את הרבים לא החמירו בספק זה אע"פ שהיא ספיקא דאורייתא ונעשה כטומאה דרב[נן]. והיינו דקאמר בירושלמי, שאינה מחוורת. פי', אינה ברורה, כמו, לא חוריתו, לא צהריתו, בפרק קמא דקידושין בהלכה דכלאי זרעים [ל"ט ע"א], והרי היא כאלו מדרבנן. אבל לרבנן דפליגי אדר' יהודה בן בתירא איכא כמה ספיקי. שאפי' היה שם תקרובת, שמא תקרובת שאינו כעין פנים הוא. ואם תימצי לומר כעין פנים, שמא ניטל משם. דלפר"ת מודו רבנן בכעין פנים. ותו, שמא שלא כנגד הענף שוכב הטומאה ואין כאן אהל. ואפי' לר' יהודה בן בתירא היה נראה לי שיש ספק ספיקא, אלא דעדיפא לאוקמי כר' יהודה בן בתירא דאיהו מחמיר טפי, ואי איכא לאוקמי מתני' דטמא כר' יהודה בן בתירא איכא לאוקמי, דאיהו מחמיר בכל תקרובת לטמא באהל, ומשום חומר דע"ז איכא למימר שמחמיר אפי' בספק, כיון שכל תקרובת דאורייתא, וגבי גוזלת לא החמירו. ומצינו במסכת טהרות [פ"ו מ"ד] כל שאתה יכול לרבות ספיקא וספיקי ספיקות ברה"י טמא. ותנן [שם מ"ה], הנכנס לבקעה וכו'. ויש שדוחין להך דטהרות, דלאו משום ספק ספיקא הוא, ובזה לא אאריך. ומה שאמר ר' שמעון לקוץ כנגד המשקלות, משום שמא יעבור ויאהיל ותמצא הטומאה שם כשעבר ולא הרגיש בעוברו, הילכך אפי' גוזלת טמא, שהרי הטומאה בפנינו, כדאמרינן גבי קבר המזיק. וההיא דזבין נמי אין הטומאה בפנינו, ומיהו הקילו בטומאה אפי' אינה גוזלת, וכדרבנן אתיא. והיינו פי' דירושלמי דאינה מחוורתא, ומקיש לקולא ולא לחומרא, ורוב תקרובת אינו כעין פנים, ובעינן ראשו ורובו. אבל, אם עבר טמא, דאוקי' כר' יהודה בן בתירא, אפי' לראש אצבעו, דספיקא דאוריתא. תדע, דקתני לה סתמא. ואפי' לההוא לישנא שפיר' שספק ספיקא הוא, לר' יהודה החמירו בכל צדדין וטמא אפי' במיעוטו. והא דגרסי' בפ' אין מעמידין [ל' ע"ב] א"ר יוחנן ג' יינות הן, ובירושלמי [ה"ג] קאמר להפך אין תימה. דבטובא דוכתא פליג אגמרא דידן, וגם יש מקומות שמשובש על ידי הסופרים.
